אחי, אתה חייב חייב לקרוא את זה

אבל באמת חייב. כי יש כאן כל מה שאתה מחפש – יש מכות, יש קורבן, יש תוקפן נורא. יש השמצה מה זה עסיסית. אתה לא מאמין מה היא עשתה לו! ואגב, עכשיו, ממש עכשיו כל זה נחשף. יש כאן בדיוק את מה שהם לא רצו שתדע. שני קליקים וכל זה יהיה שלך. רק תלחץ.

ככה זה עובד. לא כי אנחנו לא בסדר, אלא כי מערכת ההפעלה שלנו לא מעודכנת. לפני עשרות אלפי שנים זה היה קריטי – לדעת מי תקף את מי, מי השפיל את מי. אלה שלא התעניינו בזה, לא שרדו. היום? כל צייצנית מתחילה יודעת איך השיטה עובדת. ואנחנו נופלים לזה שוב ושוב.

"אז מה? אז נקרא פוסט לא מאוד מעניין או לא חשוב. בזבזנו דקה" – ברמה האישית, הפרטנית, זה די נכון. זה גם לא מדויק אמנם, כי כשאנחנו צורכים עוד ועוד מהשיט הזה, אנחנו מתמכרים אליו וזה משפיע על הדרך שבא אנחנו רואים את העולם. משפיע על הקשב שלנו. על האפשרות שלנו לתפוס מורכבות, מתינות, להקשיב, להשתהות. וברמה החברתית – זה אסון.

אם אני פוליטיקאי שרוצה שיזכרו אותו, שיכתבו עליו, שיצביעו לו – אני חייב להיות רלוונטי. אני חייב ליצור פרובוקציה. זאת מערכת התמריצים. ככה זה עובד. ואתה – כן, אתה – מעודד אותי. אתה והאלגוריתם. האלגוריתם ואתה. אתם מבקשים ממני – הפוליטיקאי, הסלב, היזמת, המוסיקאי, השחקנית – לרגש אתכם. לזעזע אתכם. להתעצבן. לאיים. להיות מאוים. להתווכח. להכניס ל... למחוץ. לרסק. להיות חד, להיות בוטה, להיות קיצוני. יותר קיצוני. הכי קיצוני. מה זה עושה לתודעה שלנו? מה צריך להגיש לנו בדקה הראשונה של תכנית הריאליטי כדי שמשהו ייגע בנו מספיק?

הבשורות הרעות הן – שיש לנו תפקיד. אקטיבי. אפשר להסתער על מנהלות ומנהלי הרשתות החברתיות ולדרוש שינוי. אפשר להתפלל לרגולציה. אבל הרבה יותר מסובך, והרבה יותר אפקטיבי? שלא נקליק. אולי פעם אחת ביום, אולי פעם בשבוע בתור התחלה – כשיש כותרת כזאת, שברור לנו שמשחקת בדיוק על המקום הזה, נתאפק. נחפש כותרת מתונה, עדינה, אמיתית. נלחץ, נגלול, נחגוג עם האלגוריתם. נלמד אותו – שאנחנו רוצים תוכן עמוק, רגיש, מעניין, שעושה לנו נעים. נלמד את החברה כולה שזה מה שאנחנו בוחרים לתגמל. האם זה יעבוד מיד? -בוודאי שלא. האם זה ישפיע בכלל? -לא בטוח. האם שווה לנסות? האם ראוי?

האם הייתם חייבים חייבים לקרוא את זה? -לא בטוח.

אבל אולי, כך אני מקווה, אתם שמחים על כך.

שלכם,

אלעד.