אחת הביקורות החריפות והמוצדקות כלפי הרשתות החברתיות בכלל ופייסבוק בפרט, היא העובדה ששימוש רב בהן מלווה בקשיים נפשיים, שיכולים להיות חריפים מאוד. למרות שיש מחקרים פחות חד-משמעיים בתחום, נראה שרוב המחקרים מגיע למסקנה די ברורה – לכניסתן של הרשתות החברתיות לחיינו ישנן השפעות חיוביות כמובן, אך ההשפעה על בריאות הנפש, במיוחד בקרב צעירים, היא באופן כללי קשה מאוד.
אני לא חושב לרגע שעובדי פייסבוק תכננו באופן מכוון לייצר רשת חברתית שתעודד שנאה, קיטוב ותרעומת. המטרה שלהם היא כמובן לקבל כמה שיותר מתשומת הלב שלנו (ולמכור אותה). רק שמסתבר – באופן שלא יפתיע אף אחד מאיתנו כנראה – שתשומת הלב שלנו נוטה להיות מופנית יותר לשיח מתלהם, לזעם (מוסרי), להאשמה ולעלבון, מאשר לנדיבות, הכרת תודה, פליאה והתרוממות רוח. זה לא באג, זה פיצ'ר. ככה אנחנו בנויים, ומבחינה הישרדותית זה נשמע סביר בהחלט. אפשר לומר שפייסבוק אדישה לתוכן המופיע בפלטפורמה שלה, ומתמקדת במדד מרכזי אחד – הקשב שלנו. אם שנאה מובילה ליותר קשב, נציג תכנים המעוררים שנאה. אם פריחתו של כליל החורש בתחילת האביב מושכת אליה את הקשב, נציג את הפריחה המלבבת הזו.
ומה עם חברות החדשות? האם הן מבקשות לזרוע פחד, חרדה, אי-שקט וזעם? או שמא גם הן בסך-הכל מבקשות את תשומת לבנו? אולי התפקיד של "החדשות 12" הוא להציג לנו את אירועי היום והשעה, הכוללים עוולות, פשעים, מחדלים ואיומים, אך גם סיפורים מעוררי השראה, כלים לשמירה על היגיינה נפשית וכתבות המעוררות גאווה, אחדות ותקווה?
ובאותו האופן... מה איתנו? עם כל אחת ואחד מאיתנו? האם ייתכן שגם אנחנו נוטים לבטא תכנים המושכים קשב ותשומת לב, גם אם הם מעודדים קיטוב, תרעומת וצרות-עין? האם גם עלינו מוטלת אחריות? והאם אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו משקיעים את הקשב שלנו?
הלוואי שחברות הטכנולוגיה הגדולות היו מקבלות על עצמן יותר אחריות, הנובעת – לדעתי – מהכוח שברשותן. אולם עד אז, גם עלינו האחריות. לשתף תוכן מרגש, נעים, עדין, הדורש סבלנות, העמקה ונחת. ופחות לשתף, לחבב או אפילו לצפות, בתכנים המעוררים בנו זעם מוסרי או שמחה לאיד. וכרגיל... גם זו לא הצעה להחיל על עצמנו חוקים נוקשים, המפרידים ביננו לבין אחרים, אלא הזמנה לשים לב איפה אנחנו משקיעים את תשומת הלב שלנו.
שלכם,
אלעד.