אי שם ביער ישנו סנאי. קופץ מעץ לעץ. אוסף אגוזים ובלוטים. אני חושב שהסנאי לא יודע אם הוא מאושר או לא. הוא כנראה פשוט עושה את מה שהוא עושה. כנראה שהוא עסוק יותר בכך שיהיו לו מספיק אגוזים, או שהקן שלו יהיה בטוח ויציב, מאשר בשאלות על סיפוק ומשמעות והאם הוא עושה מספיק פעילות ספורטיבית.
במובנים מסוימים, אנחנו - בני האנוש - לא מאוד רחוקים משם. המוח שלנו עסוק קודם כל בהישרדות. אבל יש לנו כיום יכולת טובה מאוד לשרוד מהסכנות שהיו נפוצות בעבר. העניין הוא רק שהמוח שלנו לא לגמרי יודע את זה.
אז אלה מאיתנו שהתמזל מזלם, ויודעים שיהיה להם מה לאכול ואיפה לישון, יכולים להתפנות לשאלות נוספות, וביניהן: מה יעשה אותי מאושר/ת? או לפחות קצת יותר שמח/ה?
והאמת? יש לנו תשובות ממש טובות לשאלות האלה. אנחנו יודעים מה עושה אותנו שמחים יותר. מחקרים, מאמרים, ראיונות, ספרים, התנסויות אישיות - אלה מלמדים אותנו בבירור, שעל אף שישנה מידה רבה של התאמה אישית, בכל זאת רובנו מרגישים טוב יותר בעקבות דברים די דומים. הכוונה לדברים כמו קשרים קרובים עם משפחה וחברים, תזונה טובה, שינה טובה, פעילות ספורטיבית, בילוי זמן בחוץ, הנאה, תחושת סיפוק ומשמעות, מתן מקום לרגשות כואבים וכמובן - טיפול פסיכולוגי :)
אבל - ניסיתם פעם להציע לסנאי להחליף עבודה לעבודה יותר מספקת? שאלתם פעם סנאי האם הוא מקפיד לתרום לקהילה או לקיים שיחות אינטימיות עם חברים?
האופן שבו אנחנו בנויים כרגע, לא מקל עלינו לעשות את הדברים שעושים לנו טוב. פרויד עצמו היה עסוק בשאלה הזאת וכתב מאמר קנוני בשם "מעבר לעיקרון העונג", שבו הוא מנסה להבין מדוע אנחנו עושים דברים שלא מסבים לנו עונג, ולא עושים דברים שיכולים היו להסב עונג.
אני כותב "כרגע" כי אולי, רק אולי, בעוד זמן מה יתרחש תהליך אבלוציוני מרתק בו האנשים המקיימים חיים מלאים וטובים יותר, יהיו בריאים יותר, וישרדו יותר, ויביאו יותר ילדים, ואולי יהיה כאן - איפשהו בין עכשיו לתקופת האנשים שהם שילוב בין אדם למכונה - דור של אנשים מחווטים לאושר.
אבל עד אז? נראה שאת השלב הראשון בדרך לחיים טובים יותר פחות-או-יותר פיצחנו. אנחנו מבינים מה כדאי שנעשה. השלב הבא, מהפרספקטיבה שלי, היא ליצור מערכות שיסייעו לנו לעשות את זה. אפשר לצפות מאדם בוגר לאכול ולישון טוב יותר. אם ניתן לו את המידע המתאים, יכול להיות שזה יקרה במידה מסוימת. אבל אפשר גם לצפות שכשהוא ירגיש קצת מוצף, או חרד, או מתוסכל - הוא יפנה לנחמה על חשבון הבריאות העתידית הנפשית והפיזית שלו. אני יודע שאצלי זה עובד ככה. אולי נכון יותר לחשוב על הנערה בת ה-14. האם אנחנו יכולים לצפות ממנה להבין שהרשתות החברתיות לא לגמרי מסייעות לה? ושחשוב שתצא לסיבוב בשמש ותעשה פעילות ספורטיבית - רק כיוון שנסביר לה שזה חשוב? מסופקני.
בדוגמא פשוטה - אם נרצה שילד יאכל יותר פירות ופחות ממתקים, מה יהיה יעיל יותר: להסביר לו את החשיבות של תזונה בריאה, או להוציא את הממתקים מהבית ולהניח קערת פירות שטופים במרכז השולחן? (בואו נשים בצד רגע את התשובה קצרת-הטווח, שהיא כמובן 'לתת לו פרס על אכילת פירות').
אלה הדברים שאני עסוק בהם לאחרונה - מנסה לבדוק כיצד אפשר להשפיע על המערכת הרחבה שאנחנו פועלים בה, כדי להתאים אותה טוב יותר לצרכים העדכניים שלנו. נדמה לי שפייסבוק לא מסייעת לי נכון להיום, אבל אולי חברות גדולות אחרות יצטרפו למהלך הזה. אולי ביחד נצליח לצמצם את הממתקים ולהבליט את הפירות, או את האגוזים והבלוטים - לבחירתכם.
שלכם,
אלעד.