אתה יושב בצֵּל לקראת ערב. רוח נעימה. כוס לימונדה. כריך מפנק. וזה נעים, אלמלא זבוב אחד טורדני שחג סביבך, מתחרה איתך על הכריך - לא מודע כנראה לגודלו ביחס אליו.
אתה מניף את היד והזבוב מתרחק... ושב. מניף שוב ושוב מתרחק... ושב.
"אני אנצח אותו" אתה חושב לעצמך, "שייתן לאכול סנדוויץ' בשקט" (בראש שלי לפחות, כריך הוא סנדוויץ'). וכך - מארוחה נעימה, אתה מוצא את עצמך בכוריאוגרפיה האינסופית הזאת: אתה מניף, הוא מתרחק, ביס, לעיסה, בליעה, הנפה. ביס, לעיסה, בליעה, הנפה...
ומי בעצם הכוריאוגרף כאן? מי בעצם ה"מנצח"?
כך לפעמים אנחנו נוהגים במחשבות שלנו - מחשבה מופיעה, ואנחנו מנסים להבריח אותה החוצה. והיא מתרחקת... ושבה.
ומה אם היינו מזמינים אותה פנימה? מכירים במחשבה, בתהייה, בספק, בחשש, בתקווה... במה שעולה? מכירים בה ובכך שהיא מחשבה, רעיון, תוצר של המוח שלנו.
מה אם היינו חולקים את הכריך עם הזבוב? מה אם היינו נותנים לו "לנצח"? האם הוא היה אוכל לנו את כל הכריך? ממה אנחנו כל כך מוטרדים בעצם?
לנסות
להרחיק
את הזבוב
בדרך כלל
גורם לו
להיות
במרכז
תשומת
הלב.