• אלעד גולן

הזום לקח לי את המגבת

חוזרים להיפגש, חוזרים לעבוד פנים מול פנים, חוזרים לישיבות. בעולם הארגוני קוראים לזה The New Normal - יותר נפגשים, וגם - יותר היברידי, יותר מהבית, יותר מרחוק. פגישות עבודה בוידאו זה נוח - זה מהבית, מהמרפסת או מהאוטו (כלומר... Mobile Office), זה ענייני ויעיל, זה בלי נעליים ובלי נסיעות ופקקים.


ב-1965 בני הזוג הארלו ערכו ניסוי בקופים. הם הפרידו קופים מהוריהם, והציעו להם דמות עשויה מתיל, ולה בקבוק חלב, במקום האם. בנוסף, הם הציעו דמות עשויה מגבת (ובאחת הוריאציות על הניסוי - מגבת מחוממת). בדרך (מעוררת שאלות אתיות) זו, הם ביקשו לבדוק האם קופים עסוקים בעיקר בסיפוק צרכיהם הפיזיים, או בסיפוק צרכים רגשיים, רכים יותר. התוצאות היו ברורות: קופי הרזוס שהשתתפו בניסוי, העדיפו את "אם המגבת", וניגשו ל"אם התיל" רק כשהיו רעבים.



ואנחנו? נהנים מיעילות הזום אמנם, אבל נדמה לי שככל שהזמן עובר, אנחנו מרגישים גם את הצורך במגבת. צוותי עבודה שהחלו לעבוד יחד במפגשים פיזיים, ועברו כצוות לעבודה מרחוק, יכולים לשרוד את המעבר ולהתאושש ממנו. אבל צוותים שנוצרים בתוך סביבת עבודה מרחוק (או עבודה מבוזרת, או א-סינכרונית) יכולים להתקשות בכך ללא השקעת משאבים משמעותית ב"מגבות", כלומר ביצירת מרחבים להיכרות אישית, לסמול-טוק, לקירבה. חלקים שנוצרים מעצמם במפגש הפיזי לעתים קרובות, ולפעמים נחווים כ"חוסר יעילות", אך חשובים כל כך.


ואולי - זה נכון לגמרי גם לעולם האישי ולא רק לעולם העבודה. ונכון לא רק לזום, אלא לדרכים השונות בהן אנחנו יוצרים קשר כיום. אנחנו לא יכולים לשלוט בדרך שבה אחרים בוחרים להיות עבורנו, אבל אנחנו יכולים לעשות מאמץ להציע, לצד העזרה הקונקרטית שלנו - התשובה לשאלה, הפתרון לבעיה - לצד אותו בקבוק חלב מטאפורי, גם את אותם חלקים שלא התבקשנו להם באופן מפורש - התעניינות, אמפטיה, סקרנות, אכפתיות, הבנה... מבט בעיניים, הקשבה פעילה... הדברים האלה שמבחינים בינינו לבין קופי הרזוס למרות הדמיון הרב. כדי ליצור קשר אינטימי וקרוב צריך לפעמים לקפוץ למים, וזה הרבה יותר נעים, כשמחכה לנו בצד השני מגבת חמימה.


שלכם,

אלעד.


לעדכן אותך כשעולה פוסט חדש?

תודה!