• אלעד גולן

הבעיה בפתרון

הבעיה בפתרון היא שעצם ההנחה של קיומו יכולה להיחוות כלא אמפטית. או בניסוח מדויק יותר - הבעיה בפתרון קל.

לפעמים אנשים פונים אליי ומבקשים כלי, או שואלים מה הם צריכים לעשות. אני מבין את זה.

מכירים את זה שאתם מסתבכים עם משהו, נאבקים בו, מנסים לפצח איזו בעיה, ואז מישהו אומר לכם "מה הבעיה? תעשו כך וכך". איזה מעצבן זה, נכון? 'אתה באמת חושב שאני עד כדי כך מטומטם שלא חשבתי על זה??'

זה אולי מפתיע, אבל זה נכון גם לכאב נפשי עמוק.

אני לא טוען שאין 'פתרונות', או שאין משהו שאפשר לעשות, כדי שיהיה לנו טוב יותר. בוודאי שיש. אפילו אינשטיין אמר את זה, ואיתו אני לא מתכוון להתווכח.

לכל בעיה יש פתרון, שאם לא כן - לא הייתה בעיה. ~ אלברט אינשטיין

אבל הקושי המרכזי הוא לא לדעת מה לעשות, אלא ההבנה שישנו מכשול פנימי שמונע מאיתנו לעשות זאת.


קחו לדוגמא דיכאון קליני. בצורות החמורות שלו, זהו סבל אדיר, והוא יכול להיות קשה מאוד לטיפול. ואישה בדיכאון יכולה לשוחח עם חבר, ולומר לו "אני פשוט לא מצליחה להקים את עצמי מהמיטה בכלל". האם יש לכך 'פתרון'? האם יש דברים שאפשר לעשות? בוודאי שיש. פעילות ספורטיבית למשל מסייעת בהתמודדות עם דיכאון באופן מובהק - לפי ארגזים של מחקרים, וגם לפי הניסיון הקליני שלי. ואם אותו חבר יאמר לה "זה נשמע ממש קשוח. תגידי - אולי תנסי לצאת מדי פעם לאיזו הליכה או ריצה קצרה? קראתי בבלוג של איזה פסיכולוג שזה מוכח מחקרית שזה מאוד עוזר (וגם לפי הניסיון הקליני שלו)" - האם זה יעזור לה? סביר להניח שלא. ראשית, כי דיכאון מקשה מאוד ליזום דברים ולהרגיש שיש לנו את הכוחות לבצע אותם. זוהי לא תופעת לוואי. זהו הדיכאון עצמו. שנית, כי היא כבר יודעת את זה. היא יודעת שלקום ולרוץ זה טוב יותר מלהישאר במיטה. היא לא נשארת במיטה כי היא חושבת שזה מועיל. היא נשארת במיטה כי... היא בדיכאון. וברגע הזה, המלא בכוונות טובות, חבר שלה הניח שיש פיתרון. וההנחה הזו יכולה בקלות להיחוות כמאוד לא אמפטית.


Image by rubylia from Pixabay

גם בחוויות שלא מגיעות מעולם בריאות הנפש: "אני בעומס מטורף", "הילדים הולכים לישון מה זה מאוחר, אני לא יודע מה לעשות", "אני הולכת עם הרעיון שלי למשקיעים, ולא מצליחה לגייס שקל"... ההנחה שיש פתרון, ובמיוחד פתרון קל, לא לוקחת בחשבון שמולנו אדם ראוי להערכה, שמשקיע את מרצו בניסיון להתמודד עם האתגר שהוא מציג בפנינו. אם הפתרון היה באמת קל כל כך, הוא כנראה לא היה בבעיה.


יש מצבים שבהם באמת רק צריך דחיפה קלה - "אתה חייב לקחת יום חופש. יאללה בוא נפתח יומן ותקבע לך". אבל המצבים האלה מגיעים כשהאדם שאיתנו כבר בעצם החליט ובשל לפעול לכיוון הפתרון, ורק זקוק לעזרה ביישום. כל ניסיון להציע פתרון מוקדם מדי, יוביל רק להתבצרות והתרחקות.


בהבנה הזו חבויה אמירה מאוד אופטימית - יש בנו את הפתרונות. לפעמים אנחנו צריכים עזרה לשים לב אליהם, לגלף אותם מתוך עומס הקולות השונים שבתוכנו, כשלונות העבר והפחדים מהעתיד. אבל הם שם.


ומה אתכם? האם אתם מחפשים כלים מבחוץ? האם אתם יודעים איזו בעיה אתם מנסים לפצח? האם אתם זקוקים לדחיפה קלה? או רק למישהו שיהיה מוכן להיות אתכם במקום בו אתם נמצאים כרגע, ולומר "זה קשוח, אבל אם מישהו יכול להתמודד עם זה, זה אתה"?


שלכם,

אלעד.


לעדכן אותך כשעולה פוסט חדש?

אלעד גולן | פסיכולוג קליני | 050-4656080

eladgolan.psy@gmail.com