ביחד לבד: להיות אשת איש במילואים

"כמה פעמים כבר דמיינתי שאני פוצעת אותו כדי שלא יוכל ללכת. לא משהו רציני, שוברת לו את הברך עם פטיש או משהו".

אין מילה בעברית למה שבנות הזוג של אנשי מילואים עוברות. באנגלית יש את המושג Ambiguous Loss, 'אובדן עמום' או 'אובדן מעורפל'. הכוונה לחוויה פסיכולוגית של אובדן של אהוב שחי. אהוב שעדיין שם, אבל גם קצת נעדר, כמו למשל במצבים דמנטיים. אולי בעברית אפשר לקרוא לחוויה הזו של להיות בן-זוג של מי שבמילואים: "ביחד לבד".

רוברט ספולסקי, נוירוביולוג מסטנפורד, כתב את הספר "למה לזברות אין אולקוס?" (“Why Zebras Don't Get Ulcers?”). הוא כותב שכשהזברה קולטת שאריה רודף אחריה היא בורחת, ואם היא מצליחה לשרוד את זה, אז כשהאיום כבר לא בסביבה היא משחררת את כל החוויה מיד. מערכת העצבים שלה חוזרת למנוחה. מוכנה לסיבוב הבא.

אנחנו? לא זברות. אנחנו לא רק מגיבים לאיום. אנחנו חושבים עליו, מנתחים אותו, מדמיינים אותו מחדש שוב ושוב, חוששים ש"אולי מחר", שואלים "מה יקרה?", מנסים להבין "מה זה אומר עליי?". מערכת העצבים שלנו לא מיד מתאפסת אחרי אירועים משמעותיים, ובמיוחד אחרי חוויות חוזרות של מתח. היא נשארת דרוכה במשך הרבה מאוד זמן. כנראה שזה הציל אותנו אי שם בעבר, אבל ברוב המקרים כיום זה לא כל כך שימושי.

ברמה הפיזיולוגית קוראים לזה "עומס אלוסטטי". 'אלוסטזיס' זה הניסיון של הגוף להשיג יציבות באמצעות שינוי תמידי (למשל, להעלות את קצב הלב או להזרים גלוקוז אל זרם הדם). וזה מדהים כשזה קורה במצב של סטרס פיזיולוגי נקודתי, ואז מתייצב, כמו אצל הזברה. אבל כשזה קורה הרבה, ואין מספיק התאוששות בין לבין, קורים הרבה מאוד דברים בעייתיים, כמו מחלות כלי דם, פגיעה במערכת החיסון, פגיעה בזיכרון ועוד ועוד.

להיות בזוגיות עם מילואימניקית או מילואימניק כמעט תמיד מביא לעומס כרוני על המערכת הרגשית, הגופנית, הקוגניטיבית וכמובן המשפחתית והפרקטית. והחלק הכי בעייתי הוא כשהלחץ הכרוני הזה מתחיל להרגיש כאילו זה טבעי. כאילו זה פשוט ככה. אנחנו מתרגלים ומתרגלות לחוסר הריכוז, לפחות סבלנות, לעייפות הזו. להרגשה שכבר אין לחץ, רק תשישות, ייאוש, ריק.

בסקר של הלמ"ס מאפריל-מאי 2025 נמצא שכ-50% מבנות הזוג מדווחות על פגיעה בזוגיות. מתוכן, כשליש מדווחות על מחשבות על פרידה או גירושין. נמצא שם גם ששירות מילואים ממושך יותר קשור להשפעה גדולה יותר גם על הזוגיות וגם על הילדים.

הנה הגדרה שהיא נוסחה שכדאי לזכור: שחיקה היא פער מתמשך בין דרישות החיים למשאבים הזמינים. הפער הזה הוא ענק כשמדובר בזוגיות עם מילואימניק – דרישות החיים הולכות ועולות, והמשאבים הזמינים הולכים ויורדים. לפעמים אולי עולה מחשבה ש'מתישהו' נעשה סדר בכל זה; נחשוב ביחד על החיים, נתכנן תוכניות גדולות. 'עכשיו יש סערה, אבל עוד מעט, כשיתייצב קצת, נשב ונקבל החלטות חשובות'. זאת חשיבה נכונה לסערות נקודתיות, אבל במצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, אני רוצה להזכיר: עכשיו זה מתישהו.

אם היית צריכה לענות במילה (או גג שלוש) על השאלה: מה שומר עלייך שפויה?

לפעמים זה קפה של בוקר לפני שכולם מתעוררים, לפעמים יוגה או ריצה, לפעמים זו דווקא ההימנעות ממה שמכביד ומעמיס שעוזרת לשמור על שפיות.

ועוד שאלה, אם אפשר: מה השתנה בך? לאורך התקופה הארוכה הזו. לטוב ולרע.

התקופה הזו מחייבת לטפח את מיומנות ה"ביחד לבד". וזה כולל להשתפר ב-לבד, וגם להמשיך לדעת להחזיק את ה-ביחד. לשמור את המקום. להחזיק את הדאגה. להמשיך לאהוב את האהוב או האהובה גם כשהם לא זמינים לנו. ואת זה אני לא בטוח שהזברה, או הלביאה, יודעות לעשות. כי לטוב ולרע, את לא זברה, לא שועלה ולא לביאה. את את. חושבת, מתגעגעת, כועסת, חוששת, מעריכה, תשושה, מצפה, מאוכזבת, גאה...

אולי "ביחד לבד" זו לא רק צורת הישרדות, אלא גם עדות לכמה עמוק אנחנו, בני האנוש, מסוגלים לאהוב. אולי התקופה הזו מלמדת אותנו יותר מכל שהנפש והגוף לא יודעים להעמיד פנים לאורך זמן. שמה שנשאר חבוי, דחוק ונסתר, מוצא את הדרך החוצה (לרוב בזמן הלא נכון מול האדם הלא נכון). ולכן, זה הזמן לקבל את העייפות כעדות למאמץ אדיר, את הדאגה כעדות לאהבה, את הכעס כסימן של אכפתיות וקירבה.

דרישות החיים אולי לא יפחתו בזמן הקרוב בצורה משמעותית, אבל אולי המאמץ להרגיש אחרת או להעמיד פנים יפחת, ויפנה את מקומו לטובת דאגה עצמית, חמלה ואפילו הכרת תודה; על הטוב שיש, על כך שיש געגוע, שמזכיר לנו שיש למי, ושיש אהבה. על כך שאנחנו לא זברות. הביחד שלנו קצת לבד עכשיו, אבל גם הלבד הוא עדיין ביחד.

תודה לכם ולכן על העשייה החשובה הזו עבור כולנו.

שלכם,

אלעד.