אני יושב בבית קפה עם מישהו. אני קשוב, אני סקרן. מביט בעיניים. הטלפון שלי מונח על השולחן. **נוטיפיקציה** אני מציץ - הודעה בוואטספ. אני הופך את הטלפון כדי שלא יפריע. אני נוכח, אני סקרן, אני פתוח.
ושוב... **נוטיפיקציה** משתיק את הטלפון, מכניס אותו לתיק.
אבל, שוב... **נוטיפיקציה** - הפעם לא בטלפון, הפעם בתוכי. המוח מחליט להיזכר בעוד משהו שאני צריך לעשות ומשגר לעברי תזכורת.
האדם שמולי מספר לי, חולק עמי חלקים מעצמו, ואני נאבק בנוטיפיקציה הפנימית - דברים לעשות, השיחה הקודמת, אסוציאציה מצחיקה, רעיונות חדשים. המוח מדלג בין עבר לעתיד. פספסתי עוד שני משפטים שבן-שיחתי אמר.
ופתאום... הכרה. אני רואה את המוח חושב. אני שם לב לנוטיפיקציה הפנימית. תחילה, אני מרגיש אשם על כך שאינני נוכח באופן מלא, כועס על המוח שלי שלא מסוגל לנוח. אחר כך, אני מתאושש. מגייס חמלה. מזכיר לעצמי שככה המוח עובד. מבין שחלק מההתרחשות בתוכי קשורה גם לאדם שאיתי. אני מחזיר את תשומת הלב בעדינות אל השיח. מקווה שהאדם שאיתי מרגיש - בזמן הקרוב הנוטיפיקציה הפנימית על 'השתק'.
שלכם,
אלעד.