בעקבות המצב במשק, השנקל שלי בקצרה בנושא:
אל תצפו להבנה – התפקיד שלכם הוא להבין את המפוטרת, לא שהיא תבין אתכם. מוצאים את עצמכם אומרים משהו כמו: "את חייבת להבין ש..." או "ברור לך שאם זה היה תלוי בי, אז..."? – זה סימן שאתם עסוקים בקושי שלכם ולא בקושי שלה.
אל תהיו חארות – זה לא הזמן להזכיר כל בעיה או קושי שאי-פעם היו, ובוודאי לא הזמן להשתמש בדברים שקורים במהלך השיחה בתור עדות לסיבה שבגינה הבנאדם מפוטר ("אתה רואה, בדיוק לזה התכוונתי כשאמרתי שאתה...").
אל תדחו את הקץ – לפטר זה קשה. מאוד. לא את זה דמיינתם כשבחרתם בתפקיד ניהולי. אל תתנהגו את הקושי הזה בדחיית השיחה עוד ועוד.
אל תבלשטו – חשוב ורצוי להעביר את המסרים באופן שמאפשר לשמוע ולקבל, א-ב-ל זה לא אומר שכדאי להגיד דברים לא מדויקים (או ממש לא נכונים). אם אתם לא בטוחים למה מפטרים, תהיו בטוחים לפני השיחה. אם אתם מרגישים צורך להרגיע ולפרגן, עשו את זה על דברים אמיתיים ומדויקים.
אל תתווכחו – לפעמים עובדים רואים את הדברים אחרת. כדאי מאוד להקשיב לדברים ולפעמים לעשות בדק-בית רציני. לא כדאי להתחיל להתווכח בזמן ההודעה על פיטורין. לא העובדת ולא אתם תשתכנעו בעקבות זאת. הבטחה של סחבק. לכן, אגב, עדיף מאוד להיצמד לעובדות ולהימנע מפרשנויות ותחושות בטן עד כמה שאפשר.
אל תפחדו לבקש עזרה – פיטורין זה אירוע קשה. יש סביבכם מנהלות ומנהלים עם ניסיון רב משלכם אולי, יש כמובן נשות ואנשי משאבי אנוש שידעו לסייע. במצבים חריגים בחייהם של העובדים, כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע מבריאות הנפש.
אל תחפרו – יש לכם הרבה להגיד, אבל זה לא הזמן. אל תנסו לעקוף את הקושי. תבשרו את הבשורה באופן ישיר והוגן. אל תזלזלו בעובדים.
אל תגיעו לא מוכנים – תתאמנו, תכתבו נקודות, תבחרו את הזמן והמקום הכי מתאימים... זה לא זמן לעשות שכונה.
אל תאטמו את הלב – תהיו אמפטיים, אבל באמת. בבקשה (שלא לומר באמא שלכם) הימנעו ממשפטים כמו "אני מבין איך את מרגישה" ו-"אני בטוחה שעוד כמה חודשים אתה תראה שזה הדבר הכי טוב שקרה לך". יש רק דרך אחת להיות אמפטיים באמת, והיא – קודם-כל להיות קשובים לעצמכם. מותר לכם שיהיה לכם קשה. מותר לכם רק לחכות שהעובד או העובדת יעזבו. מותר לכם לשנוא את החברה על כך שהיא שמה אתכם במצב הזה. תנו לרגשות האלה מקום בתוככם, ורק אז יש סיכוי שיהיה לכם מקום לרגשות של אחרים.
אה ו... אל תעברו על החוק –שימוע, תיעוד, היריון, מילואים, יו קנואו...
מקווה שאתם לא צריכים את הפוסט הזה,
ומקווה שהוא עזר במשהו אם כן.
ואם לא – אני כבר אתפטר בעצמי...
שלכם,
אלעד.
コメント