• אלעד גולן

צמיחה

לפני למעלה מעשור קרול דואק, פרופ' לפסיכולוגיה בסטנפורד, טבעה את המונח "Growth Mindset" - צורת חשיבה המתבססת על התפתחות - על ההבנה שיכולות, תובנות, דרכי חשיבה ותכונות יכולות להשתנות ולהתפתח. זאת בניגוד ל-Fixed Mindset, צורת החשיבה המניחה שהן קבועות.

מאז, התפיסה הזו חלחלה לתחומים רבים ומגוונים, ובראשם חינוך ועסקים. הורים רבים כיום מבינים את החשיבות של עידוד המבוסס על מעשה ולא על מאפיין כללי ("עשית מעשה אמיץ" ולא "איזה ילד אמיץ אתה") - כזה שמספר לילד או לילדה שהזהות שלהם איננה קבועה, ואיננה מושפעת כל כך ממעשה בודד, אלא שבכל רגע, אפשר לעשות מעשה אחר, לבחור אחרת, ולצמוח.

צמיחה (Growth) הוא מושג שגור בפי סטארט-אפיסטים ובעיקר בפי המשקיעים שלהם, והחיפוש אחר צמיחה אינטנסיבית מדיר שינה מעיניהם, והביא לחיפוש אחרי קיצורי-דרך רבים, שיאפשרו הגעה למספר המשתמשים הגבוה ביותר, במהירות הרבה ביותר (מה שמכונה Growth Hacking).

ואכן - הרעיון של צמיחה והתפתחות הוא רעיון מרכזי וחיוני להבנת נפש האדם. זהו צורך בסיסי, שכאשר הוא לא נענה, אנו מאבדים תחושת חיוניות, מרגישים כבויים ולעתים שוקעים בדיכאון. חישבו למשל על תחביב שאתם מטפחים זמן מה באופן עקבי - אין לי ספק שהשתפרתם במיומנויות בסיסיות הדרושות לאותו תחביב, אך יתרה מזאת - אין לי ספק שביצוע ברמה בסיסית, כפי שהיה בתחילת הדרך, כבר לא יספק אתכם, ואתם חותרים לשיפור המיומנות.



כבר מגיל צעיר אנחנו מחונכים לכך - מלמדים אותנו ש'לרוץ מהר יותר' יזכה אותנו בחיזוקים חיוביים יותר מאשר 'לרוץ מהר'. שגמילה מחיתולים היא מרגשת כשמדובר בגיל צעיר מאוד, אבל אדי ההתרגשות לא נותרים זמן רב באוויר. הם מפנים את מקומם להמתנה, לעתים רוויית-מתח, לכתיבת השם לבד, או שריכת הנעליים, או ספירה באנגלית עד 10. ואנחנו מפנימים את הרעיון הזה - שמה שיש הוא לא מספיק. שמה שעכשיו קצת חסר לעומת מה שיהיה בעתיד. ונותרים באי-נחת.


אינני טוען כאן לרגע כנגד חשיבות הצמיחה. במקום זאת, אני רוצה להצביע על מחיר אחר של צמיחה, שקל לפספס אותו - צמיחה כרוכה באובדן. כאשר אנחנו מתפתחים, אנחנו גם מאבדים משהו. משהו מהשלב הקודם. כאשר אנחנו עולים לכיתה א', אנחנו מאבדים את האפשרות להיות בגן. כאשר אנחנו יוצאים מבית ההורים, אנחנו נותרים עם געגוע. גדילה מלווה תמיד בכאב. כאשר אנחנו חווים את הנשיקה הראשונה, אנחנו מאבדים את האפשרות לחוות נשיקה לראשונה. כשאנחנו מקבלים קידום בעבודה, הופכים להורים בפעם הראשונה, ובפעם השנייה, והשלישית... כשאנחנו מרגישים טוב יותר, אנחנו מאבדים משהו מהתמיכה שזכינו לה כשהרגשנו טוב פחות. כשאנחנו מתבגרים, ומזדקנים, ומתפכחים, וגדלים, ופורשים, ומופרשים... אנחנו נפרדים מאנשים שהיו יקרים לנו, או מהתפקיד שהם היוו עבורנו, ונפרדים מחלק בעצמנו.


אריק איינשטיין כותב על כאב ההורה הנעזב:


"תמיד ידעתי שיבוא היום

שבו צריך להיפרד

אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום

אז מה הפלא שאני קצת דואג"


יש אנשים, הנבהלים מכך כל-כך, עד שהם עושים כל מאמץ שלא לגדול; לא לאפשר לגוף להפוך לנשי. לא להגיש מועמדות למשרה הבאה בהיררכיה. לא לעזוב את בית ההורים. לא ללמוד לבשל. לא לקפוץ על הזדמנות חד-פעמית. לא להסתכן. לא להיפרד כשהגיע הזמן להיפרד. לא לכאוב ולא להכאיב.

אחרים - יטוסו קדימה מבלי להביט לאחור. הכי מהר שיוכלו.


ויש כאלה, שירגישו את הלב הרוטט מול הדרך החדשה, ואת המחנק בגרון המלווה את המבט לאחור, אל זו שכבר לא ילכו בה.

אלה באמת יחוו צמיחה.


שלכם,

אלעד.

לעדכן אותך כשעולה פוסט חדש?

אלעד גולן | פסיכולוג קליני | 050-4656080

eladgolan.psy@gmail.com