נראה שיותר ויותר אנשים עסוקים בחיפוש אחר משהו לחיות בשבילו. מחפשים משהו גדול יותר מהם לקום בבוקר למענו. שואלים את עצמם לא רק "מה אני עושה?" או אפילו "איך אני בוחר לחיות את חיי?", אלא "למה?". למה אני עושה את מה שאני עושה? אגב, כדאי לקרוא את העבודה של סיימון סינק בנושא הזה.
אם היינו שואלים ספורטאים אולימפיים: "אם הייתי מציע לך סם שהיה מביא אותך לתוצאות מדהימות בספורט שלך, אבל גם הורג אותך תוך חמש שנים, האם היית לוקח?" - מה הם היו אומרים? השאלה הזאת מכונה "דילמת גולדמן" ויש הטוענים שאי שם בשנות ה-90 כמחצית מהספורטאים ציינו שהיו לוקחים את הסם. אחרים טוענים שזה מעולם לא היה המקרה, ובכל מקרה כיום רק אחוזים בודדים מדווחים שהיו עושים זאת. ואם ספורטאי אולימפי מוכן לקחת סם כזה, האם זה טוב או רע? האם נצקצק בלשוננו על ההגדרה העצמית הצרה כל כך ונאמר שזה פאתטי? או שמא נביט בהערכה על אדם שמוכן להקריב את חייו למען מטרה חשובה לו? ואם לא היה מדובר בהישגים ספורטיביים, אלא בתרומה לקהילה, דאגה לעניים או שלום עולמי?
ומה איתך? מה מספיק חשוב עבורך? לא כדי למות למענו, אלא... כדי לחיות?
מתי הרגשת תחושת חיוּת בפעם האחרונה? מתי התמלאת אנרגיה וחיוך שקשה להוריד מהפנים? מה תרם לכך? מה עשית בשביל זה? איך הרגע הזה היה קשור לסיבה שלשמה כדאי לך לחיות?
ואם זה לא ברור? ואם זה (עדיין) לא ידוע? - ברור שזה לא יהיה ברור! אף אחד לא באמת יודע את הסיבה שלו לקום בבוקר. אף אחת לא באמת יודעת מה הדבר הזה שחשוב יותר ממנה, שבשבילו היא מוכנה לחיות (ולא רק... לנשום). אבל החיפוש הזה, המתמיד, המתעדכן, המסתקרן. החיפוש הזה הוא... יודעים מה? נסו וספרו לי בעצמכם:
שלכם,
אלעד.
גיקים של מחקר? חפשו את הסקירה הבאה:
Moston, S., Hutchinson, B., & Engelberg, T. (2017). Dying to win? The Goldman dilemma in legend and fact. International Journal of Sport Communication, 10(4), In press.