אתה הולך ברחוב, רואה דוכן פיצה. הפיצה נראית חמה ומזמינה, הריח מעורר תשוקה שרק ריח של פיצה שהרגע יצאה מתנור לבנים יודע לעורר. "סעמק, מגיע לי" אתה מסנן. - "אפשר שני משולשים בבקשה?".
כולנו היינו שם - קנינו בגדים שלא היה לנו כסף אליהם, התפנקנו בארוחה במסעדה, קנינו מכשיר חשמלי חדש, יצאנו מוקדם מהעבודה, החלטנו לראות פרק בסדרה במקום ללמוד או גלשנו בפייסבוק במקום לעבוד. ופעמים רבות, אנחנו מצדיקים את עצמנו לעצמנו: "מגיע לי".
אני לרגע לא טוען שהחיים שלך ורודים מתחילתם ועד סופם. בוודאי חווית קושי, וחוסר צדק, וכאב נפשי. מצאת את עצמך בנסיבות שבהן באמת לא הייתה לך ברירה (או לפחות כך הרגשת) - עשית מה שהיה צריך לעשות ולא את מה שבאמת רצית. וויתרת על עצמך. האם משולש הפיצה הזה יחזיר את מה שאיבדת?
יש לנו צורך פנימי, מולד, להצדיק את המעשים שלנו. כשאנחנו חווים סתירה בין מה שאנחנו מאמינים בו ומה שאנחנו עושים, אנחנו זקוקים להסבר, לפתרון. לדוגמא, אם אני מאמין שחשוב להגן על הסביבה, אבל זורק בקבוק פלסטיק לפח, אולי אומר לעצמי "זה רק בקבוק אחד, זה לא מה שיציל את הסביבה", או - "גם ככה המחזוריות האלה לא שוות כלום, העולם התחתון שולט בתחום מחזור הבקבוקים". מהסיבה הזאת, נחוש יותר הנאה מעבודה משעממת שנקבל עליה תשלום נמוך, לעומת עבודה משעממת שנקבל עליה תשלום גבוה - כשאנחנו עושים עבודה משעממת ומקבלים עליה תשלום נמוך, נוצרת סתירה. למה שנעשה זאת? פתרון הסתירה הוא תחושת ההנאה. "אני מרגיש טוב, ולכן אני עושה את העבודה". לעומת זאת, כאשר אנו מקבלים תשלום גבוה עבור עבודה משעממת, אין סתירה. אנו עושים זאת עבור התשלום. לכן, המוח שלנו לא גורם לנו לחשוב שאנחנו מרגישים טוב (להרחבה בנושא הזה, כדאי לקרוא את לאון פסטינגר על תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, 1957).
כשאנחנו הולכים לישון במקום להתעמל, אנחנו חווים את אותה הסתירה. והפתרון? ניחשת נכון - "מגיע לי". כאשר אנחנו חשים שמגיע לנו לישון, הסתירה נפתרת ואנחנו חשים הקלה.
אבל… מה כל כך פסול בזה? אנחנו עובדים קשה, אנחנו אנשים טובים - מה לא בסדר בהרגשה שמגיע לנו לאכול משהו מפנק או לקנות לעצמנו בגד חדש? ובכן, אין כל פסול בלתת לעצמנו תגמול לאחר עבודה קשה או עמידה ביעדים שהצבנו לעצמנו. להיפך. אבל המחשבה ש - "מגיע לי" ולכן אעשה דברים שאחרת לא הייתי עושה - בעייתית ממספר סיבות: ראשית, היא משמרת תחושת קורבנות - "מגיע לי כי אני קורבן". שנית, היא מביאה אותנו לקבלת החלטות לא מוצלחת - אנחנו מוצאים את עצמנו זקוקים להלוואה, אנחנו פוגעים בבריאות שלנו, אנחנו פוגעים במערכות היחסים שלנו. שלישית, היא מלווה בתחושת אשמה ומקשה עלינו לחוות הנאה טהורה. רביעית, היא לא עונה על הצורך (האמיתי) - כשאנחנו פועלים מתוך תחושת "מגיע לי", אנחנו מנסים למלא צורך עמוק בהכרה בסבל שחווינו ובפיצוי על כך. משולש פיצה, זוג נעליים או טיסה לברזיל לא יוכלו לפצות אותנו על מכאובי העבר.
מה עושים? מחליפים "אני חייב" ב-"אני ממש רוצה", "אני חייבת" ב-"מתחשק לי מאוד". מחליפים "מגיע לי" ב-"נראה לי שמאוד איהנה מזה" ובמחשבה פרקטית על התמודדות עם ההשלכות.
אנחנו בהחלט ראויים ומגיע לנו - ראויים לאהבה, לשייכות, לתחושה של סיפוק ומשמעות, להנאה, לעונג. מסיבה זו ממש עלינו להסב לעצמנו הנאה ללא אשמה. לאכול את משולש הפיצה לא כי "מגיע לנו", אלא סתם ככה כי זה טעים ומענג.
שיהיה בתיאבון :)
אלעד.