חודש שני. לרגע יש סימנים של שגרה. ברגעים אחרים לגמרי לא. ערבוב נורא של כוח החיים האדיר שמניע אותנו הלאה - יעדים עסקיים, התחייבויות קודמות, ימי הולדת, הסעות, חוגים - ורגעים של הכרה במציאות הנוראה, המחרידה. של הכרה בכאב, באובדן, באלימות, ברוע, בטראומה.
את המצבים האלה שיש בהם משהו כל כך זר לנו וכל כך אחר, ובו-בזמן גם משהו מן המוכר והשגרתי - תיאר פרויד במאמר על המושג "אלביתי" (Unheimliche). מושג שהוא לקח והרחיב לפני יותר מ-100 שנה. פרויד תיאר את תחושת האימה שנוצרת בנו מהערבוב הזה, מוכר או ביתי, ובו-בזמן גם זר ואחר. זה יכול להיות כשאנחנו עוברים מעל מקווה מים שהתייבש, כמו באר שכוסתה - אנחנו דורכים בידיעה שזוהי הדרך אך קצת חוששים שמא נצלול למעמקים. זה יכול להיות כשאנחנו מתבוננים במוזיאון שעווה מוצלח באחת הבובות וחווים את התחושה הזאת: "זה מוכר, זה כמו אדם חי, אבל זה אדם חי שלא יכול לזוז. האם זה חי? האם זה דומם?" תחושה מטרידה ומאיימת.
זה המצב שבו אנחנו שרויים בעת הזאת - ערבוב נורא של מוכר וזר.
ומה יותר "אלביתי" מהחוויה שישנם מחבלים חמושים בתוך הבית? הבית שמייצג עבורנו מקום בטוח, עוגן. מקום שבו אנחנו מרגישים שייכים ומוגנים. הבית הזה לפתע מכיל את הזר, הלא-צפוי, שמבקש לפגוע, לחסל, להשמיד, להתקיף.
יבוא יום שבו נשוב אל המוכר והידוע. שנחווה שגרה. אבל עכשיו עלינו לשאת את התמהיל הזה - להתמודד באופן אקטיבי ואפקטיבי בתוך אירוע מתגלגל, ובמקביל להתאבל ביחד, לבכות ביחד, לכאוב ביחד. ובמקביל גם לשאת את החרדה, הדאגה, הפחד, המתח. ועוד במקביל לקום ליום עבודה, ללכת ליוגה, לחתוך סלט. ללכת לישון בבית שלנו שכרגע מרגיש הרבה יותר חדיר. ולקום ליום אלביתי נוסף.
שלכם,
אלעד.