לפעמים אנחנו קוראים ספר. זה אולי לא קורה הרבה בימינו, אבל לפעמים ככה ביום גשום, או בראש חודש, האירוע הנדיר הזה מתרחש. ולפעמים בין דפי הספר, נמצא התרחשות בידיונית, לא סבירה - כמו ענק, או קוסם, או חללית מלאה בחייזרים צהבהבים, שנוחתת באמצע איצטדיון כדורגל. ואם הספר כתוב היטב, משהו בנו יוותר לרגע על האחיזה העיקשת במציאות, ויהיה מוכן לקבל את הסתירה של חוקי הפיזיקה או ההיגיון, ונוכל להמשיך לקרוא ולהתעניין בהתפתחות העלילה בכל זאת. כך גם כשבמהלך סרט אקשן, הגיבורה תקפוץ ממסוק, תנחת על רכבת, תתחמק מיריות, תתגלגל ותפגע באויב בדיוק בין העיניים עם מטבע שנקל. זה לא מאוד סביר במציאות, אבל אנחנו יכולים לשים בצד לרגע את התהייה הזו, ולהנות בכל זאת מהמתרחש. או בהצגה - כשאנחנו יכולים ממש לראות את השחקנים יוצאים אל מאחורי הקלעים, או נעים בשקט בחשכה בין הסצינות. המשורר והפילוסוף סמואל טיילור קולרידג' כינה את המצב הזה "השעיית הספק" או "השעיית חוסר האמונה", Suspension of Disbelief.
והיכולת הזו - לשמוע את הקולות הפנימיים הספקניים, המערערים - אלה שאומרים לנו שזה לא הגיוני, שזה לא יכול להיות, ואולי - שאין לזה סיכוי, שזה לא יעבוד, שחבל ועדיף כבר לוותר - ובכל זאת להמשיך הלאה, היא כוח-על עוצמתי מאוד.
כשמנסים להוכיח משוואה מתמטית מסובכת, מתעורר ספק: 'אני בכיוון? טעיתי בדרך? מה הסיכוי שהכל הולך להסתדר כאן בסוף?'. כשניגשים להתחיל עם מישהי מתעורר ספק. כשמכינים עוגת מרנג עם קציפת וניל ופירות מתעוררים ספקות בדרך. למעשה, בכל עשייה תהליכית, יצירתית, משמעותית - מתעורר ספק. ואם אנחנו מסוגלים להניח אותו בצד לרגע, לשמוע את הספק ולכבד אותו מבלי להיכנע לו, אם אנחנו יכולים לדעת שכרגע הכל נראה כאוטי ומבלבל אבל הרבה פעמים בעבר דברים החלו להסתדר פתאום - אז אולי, רק אולי, נראה שהצלחנו להוכיח את המשוואה וזכינו לכתוב מש"ל (מה שצריך להוכיח, או במקרה הפחות טוב - מזל שיצא לי), קיבלנו עוקב באינסטגרם מהבחורה שכה חששנו לגשת אליה, או זכינו לענג את האורחים שלנו בעוגה מופלאה. טיפול פסיכולוגי כולל כל הזמן התמודדות עם הספק; 'האם זה יצליח? האם אין דרכים אחרות? איך אפשר לדעת? אולי המטפלת הזאת לא בשבילי? האם זה אמור להיות כל כך קשה?!'. ואולי, רק אולי, זה בדיוק כפי שזה 'אמור' להיות.
אבל זה לא תמיד פשוט כל כך. לא תמיד כשנתמיד למרות הספקות, נצליח. ולפעמים דווקא חשוב מאוד להקשיב לספק, ולהבין שהגיע הזמן לוותר, לשחרר, לנסות בדרך אחרת. יש נקודה כזו שבה כבר התעקשנו יותר מדי. המשכנו לצעוד למרות שזה כבר ברור שאנחנו לגמרי לא בכיוון. אבל רובנו - חוששים מדי כדי להגיע אליה. אז אנחנו עוצרים אי שם בתחילת הדרך, כי קשה לנו לשאת את אי-הוודאות.
והנה הגעתם עד לכאן. אולי קראתם את הכותרת ולא הבנתם כלום, אבל הצלחתם להשעות לרגע את הספקות, וצללתם פנימה. אולי משהו מהטקסט הזה יניע משהו בתוככם, ויאפשר לכם להשתהות עוד רגע במקומות לא נוחים שכאלה. אבל אני לגמרי לא בטוח בזה. יש בי ספק רב. נראה לי שהעניין הוא לא לדעת שזה יצליח, אלא לנסות בכל זאת.
מש"ל.
שלכם,
אלעד.