אנחנו חוזרים לחוף הים של החיים וצריכים לבחור את המקום שלנו. רבים מאיתנו חוו אירועים מורכבים, והנפש נשבעה בתוכה "לא שוב. לא אתן לזה לקרות שוב". ואנחנו מגיעים לחוף הים ומתמקמים באופן טבעי בסוכת המציל, או המצילה. ואנחנו מתבוננים ברוחצים, במשחקים על החוף, במשתזפים, בבוני הארמונות. בילדה המתרוצצת. בילד שנפל לו הארטיק והתמלא בחול. מביטים אל הים האדיר והלא צפוי הזה – מנסים לקלוט בזמן את הזקוקים להצלה. המשקפת שלופה. אנחנו מוכנים לזינוק בעת הצורך.
יש בינינו אחרים – אלה המגיעים להנות מאור השמש אך לא יעזו לטבול במים. אלה שנמנעות מבניית ארמונות שגם ככה ישטפו אל המים במוקדם או במאוחר. אלה הקופצים באחת אל המים הקרירים. מבעד לחרך בסוכת המציל מביטות העיניים – הדואגות והמקנאות. האם נוכל להשתכשך שלא בזמן קריאת חירום - פשוט כך, להתמזג אל המים ולהרגיש אחד עם העולם? מתי מסתיימת המשמרת?
שלכם,
אלעד.