עם רוב המנהלות והמנהלים, לא כדאי להתחיל מצלילה למצב האישי שלהם. רובם חשים צורך להתרכז בתפקיד, במשימה, באנשים שבאחריותם... וטוב שכך. אפשר להתחיל בקצרה עם התעניינות אנושית בשלומם, אבל מומלץ לעבור לאחר מכן לשיח מקצועי.

 

רק אחרי שדיברנו על התפקיד, אפשר לעבור לדבר על המנהל/ת עצמו/ה, וכנראה שניתקל בפחות התנגדות בשלב הזה. כאן נרצה להזכיר כמה החלק של דאגה עצמית הוא חשוב - עבור המנהל/ת, ובדרכים עקיפות גם עבור העובדות והעובדים, שיושפעו מאוד מהמודלינג הזה, וגם מההשלכות העקיפות של מנהל/ת יציב/ה יותר לאורך זמן.

 

אפשר לשאול על התחושות האישיות, הסיטואציה המשפחתית, התנאים האישיים לעבודה כרגע, מה שכבר יודע/ת שעוזר לו/ה במצבים כאלה ושווה להקפיד עליו וגם על מה שצריך ממך, ה-HRBP, ויוכל לתמוך בו/ה. אפשר לשאול על ערכים אישיים שמאמין/ה בהם ואיך אפשר להביא אותם לידי ביטוי כרגע, ולעזור לנוע בין שתי עמדות חשובות: האחת היא חמלה עצמית – אנחנו עושים מה שאפשר, וצריכים להסתדר עם המשאבים שיש לרשותנו. השנייה היא שאפתנות – ׳מה המנהל/ת המדהים/ה בעולם בתפקיד שלך היה עושה עכשיו קצת אחרת ממך לדעתך?׳. חמלה עצמית מאפשרת לנו להתקדם, והתקדמות בתורה מגבירה את התחושה החיובית.