אנחנו נולדים לתוך פארק השעשועים הזה של החיים, ולא בוחרים לאיזה מתקן להגיע.
ואנחנו מוצאים את עצמנו נעים לפי חוקי התנועה של המתקן שלנו - לחיים שהם גלגל ענק, עם עליות ומורדות צפויות ובקצב איטי, או לחיים שהם מכוניות מתנגשות.
ולפעמים אנחנו יושבים שם - על רכבת ההרים - ורק חושבים לעצמנו מה היה אם היינו יושבים על הקרוסלה הזאת עם הסוסים העולים ויורדים במתינות. ולרגע אולי נרגשים כשהרכבת עולה, אך חרדים ודואגים לקראת הירידה המהירה, ומאוכזבים כל העת שזהו המתקן שלנו. ואולי ברגעים אחרים, אפשר לחוש את המהירות המרגשת הזאת, עם התנועות החדות, ולדעת שזוהי המהירות שלנו - בין אם בחרנו בה או לא. או לקבל את המכוניות המתנגשות בנו כחלק מהחיים. לא לשפוט את זה כטוב או רע, אלא להכיר את המתקן הזה שלנו, ולדעת שאם נרצה או לא, בו אנחנו ישובים כרגע. זה לא אומר שלא נפחד בירידה, ניבהל מההתנגשות או נשתעמם בתנועה האיטית. אבל אולי, רק אולי, נוכל לחוות את הפארק הזה בעיניים סקרניות ולב נרגש וילדי. מי יודע - אולי בדיוק אז, נוכל לבחור לעלות על מתקן אחר.
Image by Alexas Fotos from Pixabay
שלכם,
אלעד.