לא צריך אף אחד

בני אדם, יותר מכל יצור חי אחר, נולדים תלויים. זקוקים לעזרתו של מבוגר כדי לשרוד. אומרים שזה בגלל המוח שלנו, שגדל כל כך עד שאנחנו חייבים להיוולד מוקדם מדי, אחרת לא נוכל לצאת. 

 

ואנחנו נותרים תלויים, ומפחיתים בהדרגה את הצרכים שלנו מהסביבה, והסביבה שמחה בכך ומחזקת אותנו - הנה אנחנו אוכלים לבד, ועושים את צרכינו לבד, הולכים, מדברים, מטפסים, ופתאום מבשלים, מתקנים, מסדרים ויום אחד מקימים משפחה משלנו.

 

ואנחנו נותרים תלויים.

אולי הצורך באדם אחר הופך פחות ופחות קיומי, נוכל לנשום ולהישרד גם ללא אדם אחר. אבל האם נוכל באמת לחיות?

 

אנחנו זקוקים לתחושה של אהבה, שייכות, קשר, תמיכה. זקוקים לחלוק את מה שאנחנו מרגישים. אנחנו מחווטים לזה מלידה. כשאין לנו קשר כזה, אנחנו מרגישים אבודים, עצובים, קונים חפצים, מתמכרים לסמים, או אלכוהול, או משחקי מחשב, או מין, או עבודה, או ניקיון. 

 

כשיש לנו תחושה שאנחנו ראויים לאהבה, לביטחון, אנחנו חיים אחרת. נושמים אחרת. מעניקים אהבה גם לאחרים. 

 

אבל זה דורש אומץ. דורש מאתנו להסתכן. להגיד ראשונים שאנחנו אוהבים, לספר משהו אישי ראשונים. להגיד שאנחנו מפחדים בלי לדעת שגם אחרים מפחדים. לספר על ההרגל המוזר שלנו בלי לדעת אם זה נורמאלי ולכולם יש כאלה. להיות חשופים. להיות פגיעים.

להיות... תלויים. 

 

וכשאנחנו מרגישים תלויים, אנחנו מרגישים חלשים, מוקטנים, עלובים. ואנחנו בורחים לקצה השני, אומרים לעצמנו שאנחנו לא זקוקים לאף אחד. 

ומרגישים לבד.

 

 

הרשו לעצמכם להיעזר, להזדקק. העניקו לאחר את האפשרות להרגיש שאתם זקוקים לו. באהבה. 

והעניקו את אהבתכם בלי להחליש.

 

 

שלכם,

אלעד.

 

 

 

Please reload