אולי בקרוב, אולי אחרי החגים, מי יודע?

אנחנו יודעים מה טוב לנו, ואיכשהו אנחנו לא תמיד עושים את זה.

אני אנסח מחדש: אנחנו יודעים מה טוב לנו ולעתים נדירות אנחנו עושים את זה.

אנחנו אוכלים דברים שאנחנו לא רוצים לאכול, ולא אוכלים אוכל מזין ובריא שאנחנו מניחים שהוא עדיף לנו. אנחנו לא עושים פעילות ספורטיבית כמו שהיינו רוצים, לא משתמשים בחוט דנטלי, לא קוראים מספיק, רואים יותר מדי טלויזיה, משקיעים יותר מדי זמן ברשתות החברתיות, משתמשים בטלפון הנייד בזמן נהיגה, שותים יותר מדי קפה, לא משקיעים בקשר עם בני משפחה וחברים כמו שהיינו רוצים... והרשימה עוד ארוכה.

 

אינספור מילים נכתבו על מה שעושה אותנו מאושרים, על מה שאנחנו צריכים לעשות. זה אולי חשוב, ועוזר, אבל למעשה רובנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, רק ש... איכשהו אנחנו לא עושים את זה.

 

דמיינו לעצמכם חיים בהם אתם עושים בדיוק את מה שכדאי לעשות, את מה שאתם "אמורים" לעשות - אתם קמים מוקדם אבל עירניים, יוצאים להליכה קצרה, מכינים מיץ תפוזים סחוט טרי, אולי עושים תרגיל של כתיבה חופשית או מדיטציה קצרה - לפתוח את היום בטוב. אתם ישנים טוב, אוכלים טוב, יש לכם קשרים בינאישיים עמוקים. יש לכם שגרת בוקר טובה, שגרת ערב "נכונה" ו... אתם משועממים למוות כנראה. לצד הצורך שלנו לדעת, יש לנו צורך עמוק באי-וודאות. בספונטניות, התרגשות, צורך "לחיות את הרגע" מבלי לחשוב על ההשלכות. דחף עמוק לאכול עכשיו, לישון ע-כ-ש-י-ו וכמובן - לדחות את המשימה החשובה כל כך, אבל המעיקה כל כך, שאנחנו מעדיפים לעשות כל דבר, כ-ל ד-ב-ר מאשר לעשות אותה.

 

אז אולי לחיות לפי מתכון דמיוני לחיים טובים זה בעייתי. ועדיין - למה אנחנו לא עושים יותר ממה שאנחנו רוצים לעשות?

תשובה אחת אפשרית לשאלה הזאת היא המאבק בין העצמי-העכשווי שלנו לבין העצמי-העתידי. העצמי-העתידי שלנו שומר על כושר, בריא, מודל להתנהלות כלכלית מופתית ושומר על הסביבה. "בדירה הבאה שנעבור אליה", אנחנו מבטיחים לעצמנו, "נקפיד על סדר וניקיון כמו שצריך מהרגע הראשון". "החל ממחר אני מתחיל דיאטה". העצמי-של-אחרי-החגים הוא בעל משמעת עצמית מעוררת השראה, הוא רק... אף פעם לא מגיע. תמיד כשמגיע תורו, העצמי-העכשווי עוקף אותו בסיבוב ומודיע לנו שהוא כאן, והוא - איך אומרים - לא בדיוק חובב מושבע של שייק נבט חיטה אחרי אירובי מדרגה. הוא יותר בקטע של פיצה וקולה מול הטלוויזיה.

במובן הזה, כולנו סובלים מקוצר-ראייה. כשאנחנו מתלבטים אם לאכול משולש פיצה נוסף אחרי ששבענו, אנחנו מסוגלים לחשוב קדימה 2-3 דקות. מה יקרה עוד שעה? עוד שעתיים? בעוד יומיים כשנעלה על המשקל? עד אז... עד אז כבר יופיע העצמי-העתידי החתיכי שלנו, והמשקל שלו שונה לגמרי משלנו. זאת גם הסיבה שקשה לנו כל כך לחסוך כסף - כשאנחנו שוקלים את ההנאה של העצמי-העכשווי מכוס קפה, לעומת השקלים הבודדים הנוספים שיהיו לעצמי-העתידי (שגם ככה יהיה עשיר ומאושר), ההחלטה ברורה.

 

הורטיוס, בשירו המפורסם, מציע "לנצל את היום", או אולי "לקטוף את היום" (carpe diem), אז הרשו לי להוסיף: קטפו את היום, אבל השאירו גם משהו למחר.

 

שלכם,

אלעד.

 

 

 

 

Please reload